זמנים, עיתות וצירופי מקרים

״לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם:״

בשבת של סוכות ה- 30.9 ישבתי על הספה בבית, אחרי שהילדים ישנו ולירוני יצאה עם חברה, והקשבתי לראשונה בחיי לספר אודיו. ריק רובין, מקריא באנגלית את הספר שכתב בעצמו ״the creative act". ולמרות שהוא תפס אותי מיד, הקשב שלי העמיק כשהוא ציטט את הקטע למעלה וההמשך שלו. ידעתי ששמעתי אותו בעבר, לקח לי עוד כמה דקות כדי להבין מאיפה.

השיר האלמותי ״turn turn turn", שכמו רוב האנשים הכרתי מהביצוע של הבירדס (במקור, כך גיליתי, הולחן על ידי פיט סיגר עם התוספת של הכותרת).

ופתאום אני מוצא את עצמי מרותק מהטקסט העתיק הזה.

מה לי ולקהלת? מעט עד לא כלום, עד אותו זמן. אבל כנראה שהגיעה העת.

״עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ:

עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת:״

בקריאה ראשונה, הייתי מלא השראה ומבולבל בו זמנית. מצד אחד, משהו דיבר מאוד לחוויה שלי את החיים באותו זמן. נראה שכל הדברים, היפים, והפחות היפים, מגיעים בזמנם. לפעמים איטי, לפעמים מהיר, אבל מידת השליטה שלנו על הקצב שלהם היא די קטנה. הם פשוט מגיעים. ואנחנו מנסים לכפות עליהם שיבואו מוקדם או מאוחר, ללא הצלחה. אז עדיף לשחרר ולתת לדברים לבוא בעיתם.

מצד שני, למה צריך עת להרוג? כמעט פטרתי את עצמי מלהעמיק בזה עם מחשבה פשטנית - ״זה התנ״ך, יש בו אכזריות רבה״ או משהו כזה ועוד כהנה וכהנה. ומיד הזכרתי לעצמי את המלחמות האכזריות במהאבהרטה וטקסטים אחרים במסורת ההודית.

אז עשיתי את הטריק שאני כל כך אוהב: להחליט לא להבין. החלטה מודעת שעכשיו אני לא יכול להבין בפעם אחת את כל הטקסט הזה, והוא ימשיך להתגלות לי בזמן שלו.

במקביל, דיברתי על מה שהבנתי ממנו בשיעורים שלי באותו שבוע. וכך גיליתי את צירוף המקרים הראשון מאחד התלמידים שלי. בזמן שריק רובין הקריא לי את הטקסט, קראו את הטקסט בכל בתי הכנסת, כמו שעושים כל שנה, בזמן סוכות.

״עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם״

ב- 7 לאוקטובר הטקסט הזה קיבל משמעות שונה לגמרי. פתאום יש עת למלחמה. עת ברורה וחסרת ברירה ובלתי מתחשבת. קראו לי למילואים, ובערב כבר הייתי באיזה חור בארץ. זה לא נמשך זמן רב. כי היו זקוקים לי מאוד בבית, והיו זקוקים לי מעט מאוד בצבא. אבל עת המלחמה המשיכה בלעדי.

ועכשיו ברור שאי אפשר להאיץ בעת המלחמה, אי אפשר לדלג אל העת שלום. קודם כל, כי זה לא בידי. וגם כי המציאות פשוט בלתי נסבלת להיות עת שלום, איפשהו בעתיד הנראה לעין. כך באמת חשבתי.

ואולי עדיין חושב.

והזמנים נמשכים להם, ועת המלחמה ממשיכה ומתארכת, ונעשית עוד יותר בלתי מתחשבת, ובלתי נסבלת, וכואבת ועצובה, ומדכאת. ובמקביל יש גם חיים שלמים, של גני ילדים שעובדים ולא עובדים, ומשפחה, וזוגיות, ויוגה בזום ויוגה בסטודיו, ויוגה בצפון לחיילים, ויוגה בבית החולים בזמן שמסוק צבאי נוחת. וחייבים לצעוק הנחיות יוגה בקול רם מאוד כשיש ברקע מסוק צבאי נוחת. ולצעוק יוגה זה לא כל כך לעניין, במיוחד כשזה בא להסוות את המשמעות של צלילי להבי מסוק מפלחים את האוויר ואת הלב. אבל זה מה שיש. וזה רע וטוב והכל ביחד. אפשרי ובלתי אפשרי, מתחשב ובלתי מתחשב. הכל ביחד, יותר מדי.

״אדם בחייו אין לו זמן שיהיה לו

זמן לכל.

ואין לו עת שתהיה לו עת

לכל חפץ. קהלת לא צדק כשאמר כך

אדם צריך לשנא ולאהב בבת אחת,

באותן עינים לבכות ובאותן עינים לצחק,

באותן ידים לזרק אבנים

ובאותן ידים לאסף אותן,

לעשות אהבה במלחמה ומלחמה באהבה...״

והבוקר יקצתי משיעול של נויה בשעה 5 וחצי ולא יכולתי להמשיך לישון. אז הנחתי כרית על שטיח ותרגלתי כל מיני דברים שיוגיסיטים מתרגלים בחמש וחצי בבוקר. וסיימתי לתרגל ומשהו קרא לי לפתוח את הספר ״שעת החסד״ של יהודה עמיחי ולדפדף עד שנחתתי על השיר הזה, ולקרוא אותו שוב, אחרי ששכחתי ממנו לחלוטין. ולהבין עד כמה הוא צודק. אין זמן לכלום, והכל ביחד בחיים המטורפים האלה. ואני נשאר לא מבין את גודל הזמנים ועתות המצוקה, ורוצה לצעוק ולשתוק בו זמנית. לשמוח על הילדים ולבכות על ילדים אחרים. לצאת למלחמה ולעשות שלום. לשנוא ולאהוב.

אז אני עושה שוב את הטריק, שאני לא מבין בינתיים, ואולי יום אחד, יבוא הזמן, תגיעה העת.